"כתיבה תמה" - כתבה מירחון "דרך האושר"
 נכתב ע"י נעם באומץ : ירחון דרך האושר, דצמבר 2004
להדפסת המאמר, נא להקיש פה :

קליגרפיה היא הרבה יותר ממילים מסוגננות ביפנית או בסינית. היא אומנות המצריכה ריכוז הרמוניה עם הטבע ושעות של ניסיון. חוקי הקליגרפיה הסבוכים נועדו להביא את האומן לדרגת שלמות, רק כדי שיוכל, בסופו של דבר, לוותר עליהם ולפעול מתוך מקום שמעבר לטכניקה. העוצמה החבויה במילה הבודדה.

את השערות למכחול הקליגרפיה לוקחים בדרך כלל מחיה אחת או שתיים כמו שועל, סנאי, סוס ואחרים, אבל את המכחולים הטובים באמת, כאלה שקיסרים השתמשו בהם, אוספים משערן של "שולות הפנינים", מספרת הקליגרפית תרצה פייטן-סלע בביתה שבמצפה הילה. שולות פנינים אינן חיות לאורך זמן רב כי הריאות שלהן לא עומדות בלחץ, לכן כאשר הן עוזבות את המקצוע בגיל 20 ומשהו - עורכים טקס שבסופו קוצצים את שיערן הארוך והיפה שטעם מלח ושמש ושנשזרו בו חול, צדפות וגם פנינים. השיער הזה נאסף בקפדנות וממנו מכינים את .המכחולים הטובים ביותר והיקרים ביותר", היא מתארת תפיסת הטבע ללא מאמץ באחד המשפטים שכתבה קיטוארה, אומנית קליגרפיה יפנית, מסביר כי "טבע הוא העיקרון הבסיסי ביותר בפעולת הקליגרפיה, ולמעשה הקליגרפיה היא אומנות תפיסת הטבע ללא מאמץ. משפט זה מתממש בבית של פייטן-סלע, שהיא ובעלה בנו במו ידיהם בסגנון יפני מסורתי - רצפת עץ, תקרה גבוהה, חלונות גבוהים נעימים המשקיפים אל הגליל. במרכז יש פאטיו שבו אבן, בריכה ומים בוציים כדי שבעתיד יצמח שם פרח הלוטוס העדין. לכל מקום שאליו העין גולשת - הטבע מביט .בחזרה במלוא עוצמתו נדמה שמאז ומתמיד תפסה האומנות המזרחית את ליבנו. דווקא כאן בארץ החמה והסוערת נראה כי הרוגע והשקט שבבסיסן של כל האומנויות היפניות נגעו בנו בעוצמה חזקה, אפילו יותר ממדינות מערביות אחרות. אך באחרונה נראה כי ההתעניינות שהתמקדה בעיקר באומנויות הקרב כמו ,טאי-צ'י, קונג-פו, קראטה ועוד, ובשיטות הרפואה כמו שיאצו, טווינא, דיקור סיני ועוד, גולשת לה לתחומים רבים ושונים. החל מאופנה עם נגיעות יפניות או סיניות מסורתיות דרך קולנוע מהמזרח הרחוק, וכעת גם לאומנויות נוספות כמו שזירת פרחים, ציור, תנועה, וגם קליגרפיה - כתיבת השפה הסינית והיפנית.

הר + אדם = קדוש

האגדה מספרת כי הכתב הסיני הומצא בידי אדם בעל ארבע עיניים בשם טסאנג הסיה לפני כמעט 5,000 שנה. טסאנג נמשך אל העקבות שהשאירו אחריהם ציפורים וחיות אחרות והחל לכתוב מילים עד שהיה מרוצה מאוד מאותם סימנים שדמו לאותם עקבות. עוד מספרת האגדה כי מלך השמיים Tai-Yi הוריד על הארץ גשם של גרגרי אורז כביטוי לשמחתו. ארכיאולוגים סינים מצאו כתב עתיק על גבי שריון צבים שנכתב בערך בשנת 1700 לפנה"ס. את השריון היו הכוהנים הטאואיסטים זורקים לאש כדרך התקשרות עם האלים. ההוגה הגדול של השפה היה אדם בשם לי סו שצייר כ3,000- מילים שונות. עד שנת 200 לספירה נרשמו כ10,000- סימניות שונות. לשם השוואה, נסו לדמיין את השפה העברית עם 10,000 שורשי מילה שונים. במהלך השנים, הסינים המציאו גם את הנייר, מברשת הכתיבה, והדיו השחורה המשמשים לכתיבה. כ300- שנה לאחר מכן מצא הכתב את דרכו ליפן. עד לאותה תקופה, יפן היתה אנאלפבתית לחלוטין וכמעט אף אחד מהתושבים לא ידע קרוא וכתוב. די מהר החלו היפנים לאמץ את השפה, ובהליך שחוזר על עצמו כבר יותר מ1,000- שנים, למדו לשכלל אותה ולהפוך אותה לנגישה ושימושית יותר. בחיי היומיום הסימניות הסיניות היו ונשארו מורכבות מציורים בסיסיים, מעט כמו כתב החרטומים המצרי. כל מילה הגיעה מציור המזכיר אותה ובעל משמעות מיוחדת. כך המילה "הר" בסינית דומה להר ולו שלוש פסגות; והמילה "אדם" מזכירה ציור מופשט של בן אדם. כשאנו משלבים את הציורים ביחד "נקבל ציור שלישי שמבטא רעיון מסוים. לדוגמה, כשנצרף את המילה "הר" יחד עם המילה "אדם נקבל מילה שלישית - "קדוש" או במקרים מסוימים "אל", מכיוון שאדם קדוש ואל מבלים את רוב זמנם על גבי הר במדיטציה ובהתבוננות אינסופית. עם השנים עברו הסימניות הסיניות אל יפן ונוצרו סגנונות נוספים, מודרניים יותר, שבין השאר נועדו להפוך את הכתיבה מתאימה יותר גם לדפוס. לשני סגנונות אלה התווספו עם השנים הסגנון ההולך" ו"הסגנון הרץ" שנועדו להיות קלים ומהירים יותר לכתיבה. כיום, הכתבים" הסיני והיפני דומים מאוד אחד לשני. בשתי המדינות הללו, למילים יש משמעות דומה גם אם ,הוגים אותן בצורה שונה. כך, באופן פרדוקסלי, יכולים יפנים וסינים לתקשר יחד דרך כתיבה, אך אינם יכולים לדבר אחד עם השני. בנוסף, היפנים מאמינים כי כתב היד של כל אדם מעיד על אופיו, ולכן - שיפור כתב היד יוביל לשיפור האופי של האדם.

הזהות עם האחד

בקליגרפיה הסינית והיפנית יש בה הרבה יותר ממילים. הכתיבה אינה נועדה רק כדי להעביר מסר או לצבור ידע, היא אומנות בפני עצמה. "כשאני כותבת או מלמדת קליגרפיה אני לוקחת את כלפעולת הכתיבה למסע של התרחבות", מסבירה פייטן-סלע. "בזמן כתיבה אנו מגלים דברים שיש בנפש פחד, בלבול, עצב - ונותנים להם לצאת החוצה דרך הכתב. כשאנו מתבוננים על קו שנמשך - ,במכחול, אנו רואים את כל התחושות הללו מולנו. אפשר לראות מתי אנחנו מתוחים או מקובעים מתי אנחנו חסרי שיווי משקל ומתי אנחנו זורמים, מתי אנחנו חלשים ומתי אנו יודעים לרכז את .האנרגיה במקומות מסוימים. כל רעד קל או חוסר ביטחון פנימי נראה מיד על הדף גם העובדה שאיננו מכירים את המילים עוזרת לנו להתבטא כמו ילדים, בצורה הנקייה ביותר" וללא דעות קדומות. אם נרצה לצייר כיסא אולי נהיה מלאי ביקורת על עצמנו, האם כך נראה כיסא? האם ציירנו בצורה הטובה ביותר? בקליגרפיה - אנחנו עדיין לא יודעים איך המילה אמורה להיראות ולכן גם מסוגלים להתבטא בצורה הטהורה ביותר והאינסטינקטיבית ביותר", היא מסבירה אי אפשר לדבר על אומנויות המזרח בלי להזכיר את הזן-בודהיזם, דת ופילוסופיה שמהווה בסיס לתרבות הסינית והיפנית. פילוסופיית הזן החלה במאה השישית בהודו, ומעט אחר כך מצאה את דרכה לסין, מדינה שבה כבר הוקמו היסודות לתפיסה זו בהשראת הדת הטאואיסטית שהיתה (ועדיין פופולרית. משם מצאה הדת את דרכה ליפן ולמדינות אחרות באזור. כיום פילוסופיה זו היא חלק .בלתי נפרד מהתרבות היפנית והסינית וחבויה כמעט בכל מקום בחיי היומיום .פילוסופיית הזן מדגישה את הצורך ביצירת זהות אחת עם "האחד", עם העולם שנמצא סביבנו הרמוניה כזו ניתן למצוא רק כשאנו מסתכלים על המציאות בעיניים פקוחות, חופשיים משאלות אותהיות שכמעט כולנו סובלים מהם, זכים מצורך בדברים מסוימים או דחיה מדברים אחרים. הרמוניה זו ניתן להשיג רק כשאנו שקועים כולנו בעשיית דבר מה, מצב של תודעה המשוחררת מרגשות או ,ממחשבות טורדניות. למקום זה שואף הזן להגיע, לשקט הפנימי שנמצא מעבר לרגשות הכעס והעצב שקט השוכן מעבר לרגשות צורך או דחיה. הרוגע הזה מכונה לפי פילוסופיית הזן-בודהיזם בשם ריקות" או "ריקות מקיום עצמי". קשה לתאר במילים מצב זה, וכי איך תתאר שקט מושלם בלי" לפגוע בו? אולם ניתן לחוות אותו, ולמעשה רוב האנשים חוו אותו ברגעים שונים בחייהם. האם קרה לכם שהייתם עסוקים בפעילות כלשהי, בישול, כתיבה, ציור, ריצה או מין, והמוח שלכם היה,ריק ממחשבות, מרוכז כולו בפעילות שבה אתם עסוקים כרגע? אם כן - חוויתם רגע קצר של הארה - רגע של שקט מוחלט שאותו לא ניתן לתאר. לנקודה זו שואף כל אדם המתרגל בודהיזם או סוג אחר של אומנות מזרחית. במקרים רבים ניתן לזהות פילוסופיה זו באומנויות המסתיימות באותיות "דו", שמשמעותה "דרך". לדוגמה, דרך הלוחם נקראת "בושידו", אומנות טקס התה מכונה "צ'אדו" ודרך הכתיבה - "שודו" (Shodo).

דיוק ומיקסום הטכניקה

לקליגרפיה קיימים חוקים ברורים שאותם לומדים במשך שעות של ניסיון. חוקים שנועדו להביא את האומן לדרגת שלמות, רק כדי שיוכל בסופו של דבר לוותר עליהם ולפעול מתוך מקום שמעבר לטכניקה. יובל אידו-טל מיטיב לתאר זאת בספרו "בודהיזם - דרך הבודהה" שעומד לראות אור בקרוב בהוצאת "מפה" ואוניברסיטת תל אביב. "האימון בכתיבה התמה אינו עניין של מה בכך. זהו ,אימון מפרך שדורש למידה אינטנסיבית של חוקים, יחסים, עשרות סוגים של משיכות מכחול מהירויות, מקצבים, דינמיקות, צורות החזקה של מכחולים שונים, סוגי סיבוב, הרמה והורדה של המכחול, רמות שונות של סמיכות הדיו, למידה של היחסים בין הדיו לבין החלל הריק, למידת סוגי הנייר השונים, זמני ספיגה שונים ועוד עם זאת, כל אלה נלמדים לא כדי לכבול את הכותב בגבולות 'חוקי הקליגרפיה', אלא כדי לאפשר לו למצות את עולם החוקים ולהתקדם אל מעבר לו; להביא את הטכניקה למקסימום כדי להתעלות אל מעבר לטכניקה, מעבר לצורה, להלך הרוח של הריקות ומעבר לו, אל הזהות המוחלטת בין צורה וריקות הלכה למעשה. עניינה של קליגרפיית הזן הוא ספונטניות; העדרו של תכנון ."ביצירה; העדרו של האני של הקליגרף מן הקליגרפיה; העדרה של משמעות מן המילה.

עוד משיכת מכחול

בתוך חדר בספריית מדעי החברה באוניברסיטת תל אביב מתקיים שיעור קליגרפיה שמעביר האמן היפני קזואו אישיאי. למעלה משעתיים שאנחנו, כעשרה תלמידים, רוכנים מעל דפים, בידינו מכחול, ומנסים לכתוב את הספרה "אחת". המורה עובר מאחורי גבי רוכן ומסתכל. האם כעת הוא יאמר דבר מה? "טעות", אומר אישיאי וממשיך הלאה רועם בדממתו. אני חושק שיניים כשאני שומע .אותו מעיר לתלמיד זה או מעודד תלמיד אחר לימיני עשרות דפים מלאים במילה אחת ויחידה שאותה אני מנסה לכתוב שוב ושוב, אך בכל פעם .נראה כי חסר משהו. ככל שאני מתרכז יותר כך המילה נראית עצורה יותר, חסרת משמעות או חיות .אני מנסה לנשום עמוק ולרוקן את ראשי, להתעלם מחבריי לכיתה ולהתרכז בדף ובמכחול שבידי עוד משיכת מכחול ועוד אחת, הדף מתמלא בסימן החוזר על עצמו. אישיאי חוזר אל מקומו שמאחוריי, מתבונן וממשיך ללכת. אני מנסה לשכוח ממנו וממשיך לכתוב, קו ועוד קו. לאט לאט ,הופכת הכתיבה למובנית יותר, חלקה יותר, חסרת מאמץ. גם אני הופך ליותר ויותר שווה נפש, הנשימה הופכת לרגועה ומסודרת. לבסוף, קרוב לשלוש שעות אחרי תחילת השיעור, אישיאי שולח יד ,אל הדף שבו מוצג לראווה אחד מניסיונותיי ואומר "כך זה נראה טוב". אני מתבונן אל הדף ,מנסה להבין במה שונה הפעם הזו ממאות הניסיונות הקודמים. ממבט ראשון נראה כי אין הבדל אולם בכל זאת משהו שונה הפעם. המילה נראית נכונה יותר, נינוחה יותר, ו פחות סגורה .ומקובעת. אגב, המילה "אחת" בסינית היא למעשה קו אחד, קצר וישר.

"נשימה אחת" - מאת אישיאי קאזואו, אמן קליגרפיה

איחוד עם הנייר

אישיאי הגיע לארץ לפני שבע שנים בעקבות אשתו, ונשאר כאן. את היכרותו הראשונה עם עולם הקליגרפיה עשה בגיל תשע תחת שרביטו של מאסטר יפני. מאז עברו יותר מ40- שנה, אך הוא עדיין סבור כי יש לו מה ללמוד. "בהתחלה כשכתבתי מילים התרכזתי בטכניקה", הוא מסביר. "התבוננתי בתנועה, ברגשות שצפו או במשמעות המילה וכך ניסיתי ללמוד. אבל באחרונה כשאני כותב אינני חושב על דבר. אני פשוט מתרכז בצפייה בכל תנועה ורואה איך למעשה הדף כותב את עצמו. כאשר."אני מפריד בין הדף לביני אז קשה הרבה יותר, אולם כששנינו אחד הכתיבה קלה והרמונית יותר. אישיאי רואה בקליגרפיה דמיון לאומנויות הלחימה השונות. "רבים משווים בין העט לחרב ולא לחינם", הוא אומר. "בקליגרפיה כמו בקנדו, אומנות החרב היפנית, אתה צריך לרכז את כל ,האנרגיה שלך למכה אחת, ניסיון אחד. כשהקו נמצא על הדף אי אפשר לתקן אותו, הוא חד פעמי .כך גם בקרב חרבות. התערוכה שאני עובד עליה עכשיו נקראת 'נשימה אחת' ואני חושב שהשם מרמז הרבה על טבעה של אומנות הכתיבה, כל נשימה היא חד פעמית ולא תחזור יותר, כך גם הקו שאותו אתה משרטט. מעבר לכך, את המילה 'נשימה' מתרגמים גם למילה אחת. 'אנרגיה' כשאנו צופים במילה שנכתבה נכון ניתן לראות שהיא אינה רק מילה שאומרת משהו, היא מלאת חיים וחיוניות. רבים בארץ מתרגלים טאי-צ'י, מי שמתרגל קליגרפיה יודע כי שני הדברים דומים. בטאי-צ'י ניתן לבצע תנועה אחת או אפילו קאטה (סדרת תנועות בטאי-צ'י : נ.ב) שלמה שתהיה נכונה.לחלוטין אולם למתבונן יהיה קל מאוד לראות אם התנועה אינה הרמונית, ונראית שבורה ומאולצתכך גם בקליגרפיה. התנועה אמורה להיות עגולה, מלאה, בעלת אנרגיה. גם השקעת האנרגיה בכתיבה צריכה להיות נכונה, בחלקים מסוימים יש ללחוץ ולהשתהות עם המכחול על הדף, ובחלקים אחרים יש פשוט לתת לתנועה לזרום.

מציאות ללא ביקורת

תרבות המזרח הרחוק הגיעה למערב בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. בתחילה היו אלה סופרים כמו ג'ק קרואק ואלן גינסברג ששאבו את השראתם משירי האיקו היפניים - שירים קצרים שמנסים .לתאר את המציאות ואת הטוב והרע בעולם בעיניים פקוחות, ללא ביקורת או ניסיון לנתח אותם הסופרים גם נמשכו לחייהם הסוערים של חלק מאותם משוררים יפנים שלא בחלו בנדודים, סאקי .וזונות אומנות הקליגרפיה שהיתה חבויה אפילו בתרבות היפנית הגיעה מאוחר יותר, דרך אומנים אקספרסיוניסטים ואבסטרקטים שונים. אלה נמשכו לעוצמה החבויה במילה בודדה, לדיו השחורה על הבד הלבן ולאסתטיקה המינימליסטית הקשורה כל כך לתרבות היפנית. גם בארץ, באיחור של כמה .עשרות שנים, מתחילים יותר ויותר אנשים להכיר אומנות זו תערוכות רבות נפתחו בשנה האחרונה, שיעורי קליגרפיה נפתחים מעת לעת ועושה רושם כי האומנות המזרחית כבר תפסה לה מקום נכבד בתרבותנו והיא מתכוונת להישאר פה.

שיעור קליגרפיה

קח נשימה עמוקה
והושט ידך אל הקו האחד
הבא אותו מתוך הריקות
אל הדף הלבן
ללא היסוס
רכז כל הווייתך
לכתיבה
צייר את הקו
ותן לו לחזור חזרה
אל המרחב הריק
על הדף הלבן
הקו האחד חווה בתוכו
ריקות
הדרך בה הדבר נעשה
לא ניתנת לתיאור במילים
ניתן רק לצפות בה
עם הלב

נדיה ואן גייל, קליגרפית
מתוך האתר www.theartofcalligraphy.com/shodo.html

פורסם בירחון "דרך האושר", דצמבר 2004