מבוא לקליגרפיה - כתיבת-אומן במכחול של סין ויפן
דרך המכחול - לימוד הקליגרפיה / תרצה פייטן-סלע כתיבה תמה / ירחון חיים אחרים אסתטיות הקו / אוג'יאו יושו כתב חותמות - Seal script / גיא רוזנר
סומי-אה - הציור בדיו שחורה של המזרח הרחוק
חיפוש אחרי דימוי החיים / טוסה מיטסואוקי ציור על בד בכלל, ומשי בפרט
ארבעת האוצרות - נייר, דיו, מכחול ואבן-דיו
טיפול ואחזקה של ציוד קליגרפיה וציור המכחול של המזרח הרחוק גילוף חותמות - Tenkoku - אמנות הגילוף באבן
נייר וואשי (washi) - ממה באמת עשוי "נייר אורז"?
מיצוב עבודות ציור וקליגרפיה - Paper Backing מיצוב מתקדם של עבודות - Advanced Backing מגילה : הכנה ומסגור - Scroll Mounting
שירת האיקו - מטסואו באשו
הצומח והפרחים של יפן באביב (מרס, אפריל, מאי) הצומח והפרחים של יפן בקיץ ( יוני, יולי, אוגוסט) הצומח והפרחים של יפן בסתיו (ספט., אוק., נובמבר) הצומח והפרחים של יפן בחורף (דצמ., ינואר, פברואר) למצוא אמנות יפן בהולנד
|
יושו - על אמנות הקליגרפיה / המרכיבים האסתטיים של הקו
אמנות הכתיבה (קליגרפיה) היא אמנות שהתפתחה במלואה בצפון-מזרח אסיה, היכן שהשתמשו בסימניות השפה הסינית. אין ספק שאמנות זו נבעה הודות לטיבען של הסימניות הסיניות עצמן, שהיו מכלתחילה כתב-ציורים, שהתפתח מן הצורות והסמלים של הנושאים עצמם. בימינו לא קל לראות את ההתפתחות שעברו הסימניות הסיניות, על סמך מעט העדויות שברשותנו, מן כתב-הציורים לצורתן המופשטת הנוכחית. עם זאת, לא קשה לראות כי יוצריהן, חיקו ופישטו צורות ויזואליות תוך הסתמכות רבה - אם ביודעין ואם לא ביודעין - על רגישויות אסטתיות של המזרח הרחוק. כבר מראשיתן, היתה חשיבות לצורנות ולפוטנציאל הויזואלי של הסימניות, ותמיד היה להן פוטנציאל להתפתחות אמנותית, שבו בזמן גם שימר אותן כתוצר של אמנות-חיקוי של הטבע והסביבה בה חיו יוצרי הסימניות.
השימוש של אמן הכתיבה של סימניות סיניות במכחול כמכשיר כתיבה, מעניק לו גמישות רבה ברישום קווי הסימניות. יתרה מכן, הסימניות הסיניות יכולות להיכתב במגוון גדול של סגנונות, שכולם מבוססים על שלושת סגנונות הבסיס : הסגנון המרובע - המקובל מכולם, הסגנון המעוגל - החופשי מכולם, והסגנון החצי-מעוגל שנמצא באמצע שני הסגנונות הראשונים. לבסוף - אין לשכוח - הסימניות הן סימולים, היכולים לבטא בעצמם מחשבות ורגשות, ואפילו שניכתבות ביחידות - הן בעלות קסם אמנותי עם מסר סיפרותי. כל ההיבטים האלה עושים את אומנות הכתיבה לאמנות עשירה ומסובכת, המשלבת את ויזואליות הצורה עם ביטוי עצמי, ובא לידי ביטוי אמנותי בזמן ובחלל של אמירה ותמונה. כל הספרים והמאמרים על אמנות הכתיבה מבליטים באופן הכרחי את המורכבות של אמנות זו, ולעיתים קרובות קשה לקרוא ולהבין אותם. אחד החיבורים המקיפים ביותר מן הקלאסיקות היפניות על נושא זה הוא "סודות אמנות הכתיבה" ("Hitsudo Hiden Sho"), שנכתב על ידי Ojio Yusho, אמן כתיבה מומחה יפני שחי במאה ה-17. בספר זה האמן עונה לשאלות תלמידים על שבעים ושבעה נושאים בקליגרפיה. באחד מן הנושאים, האמן מונה את הכללים החשובים ביותר לתלמיד באמנות-הכתיבה, שהם לא רק מצויינים בבהירותם ומומלצים לכל, אלא גם טובים בתפיסה היסודית והחדה של אותם כללים להדרכת הלמידה של האמנות הקשה הזאת.
הנחיות אלו, פשוטות ולעיתים בנאליות למראה, מעניקות מידה רבה של הרחבה ועומק, כשהן מובאות עם שאר שיבעים ושישה הנושאים, הנכללים בספר. אמנות-הכתיבה (קליגרפיה) הסינית ניראית כאמנות חזותית, היא גם דיי מוזרה. היא לא מציגה נושא מן הטבע, ואם מישהו מעריך את הסימולים הסיניים כחיקוי לטבע, הרי שאמן-הכתיבה מחקה את החיקוי. לכן, לעיתים קורה שעבודת קליגרפיה, הנעשית גרוע - היא למעשה חיקוי חסר-חיים פעמיים, הן כביטוי אמנותי וכביטוי לטבע המקורי שלה. זה קורה כאשר המתחיל מנסה לחקות מן אמני הקליגרפיה הדגולים מן העבר, מבלי ללמוד את היסודות של האמנות הזאת. יושו מזהיר כנגד תירגול שכזה: "עבודה של העתקת עבודת אמן אחר, אסור שתיחשב כעבודה שנוצרה ע"י אמן-כתיבה. זהו זיוף, כמו זאב-פרא המשנה דמותו לאדם." במקום אחר בספר, יושו מדרג אדם המחקה אמן-מומחה לאותה קטגוריה של אדם ניקלה המתחזה לאדם נעלה, או לנפח בינוני המזייף יצירת אמנות, לעבודת ציפוי הניראית כיצירת כסף או זהב. חיקוי של עבודת-אמן אחרת, לא משנה כמה היטב נעשתה, היא בסופו של דבר משוללת חיים ונשמה. הדילמה שלא לעשות עבודת חיקוי מטבעה, יכולה להיפתר רק ע"י הנחה באידיאל דמיוני, במשהו שלא קיים במציאות של העובדות, אך יכול להיות בדמיונו של האמן כצורה המושלמת. זו בדיוק הדרך בה פעל יושו. הוא הישווה את הסימנית הכתובה לצורת אדם, כפי שאפשר לשער דמות הרמונית של אדם אידיאלי. דמיון כזה היה בדיוק כמו שאמני המערב דימיינו וציירו את דמותה של ונוס או של הבתולה, שציירו אותן כדמויות מופת יפהפיות של נשים. באותה דרך, אומר יושו, חייב אמן-הכתיבה ליצור סימול בדמות של אדם מושלם. "מאז שהסימניות נבראו לראשונה בדמותם של אנשים", אמר יושו "הקליגרף שכותב אותן חייב להשתמש במכחולו בדרך כזו שידיהם ורגליהם ינועו ויתפקדו כמו היו גוף חי." באופן טיבעי יושו ממשיך ומשווה עבודת כתיבה נחותה לגופת אדם מת, כאשר עורו ועצמותיו מתפרקים. אמן-כתיבה טוב ירשום את כל הקווים האופקיים, האנכיים והאלכסוניים במידה של דיוק ופרופורציה, בדיוק כמו שהידיים , הרגליים ושאר האיברים מתחברים בגוף האדם". סימניות יכולות להיות שופעות חיים, חולות או מתות, תלוי בכישרונו של אמן-הכתיבה שיצר אותן. כל תלמיד קליגרפיה חייב להתאמץ ליצור סימניות רעננות בכוח-חיותן. איך אמורות הסימניות הסיניות להיות שופעות חיים להיראות בפירוט יותר מוחשי? יושו עונה באופן מסובך, תוך פירוט של הרכיבים של התכונות המעניקות חיים לסימנית: ההקבלה לגוף האדם, החוזרת במיפרטים האלה, באופן אימפרסיוניסטי מצביעה על המהות של אמנות-הכתיבה על כל המורכבויות שלה. כפי שאפשר לדמיין בקלות, איזון הוא לא רק כלל פנימי של קומפוזיציית כתיבת-אמן, אלא מתרחב לכלל של אירגון הסימניות על גבי הנייר. אין זה משנה כמה מאוזנת הסימנית יכולה להיות לעצמה, העבודה בכללותה תיכשל אם האיזון יופר בין הסימנית לשאר הסימניות הקודמות לה או לאלו שבאות אחריה. כדי לשלב סימנית עם אחרות בדרך הרמונית, בא לביטוי כלל חשוב נוסף באמנות הכתיבה. יושו מביא דוגמאות להרמוניה שבורה: הוספת סימניות עבות לצד סימניות דקות, סימניות סיניות לצד סימניות יפניות (שהן פשוטות וקלות יותר), השמה של סימנית בבדידות, ולחיבור של סוף משפט לתחילתו של אחר. מוטיב נוסף של איזון הוא הרמוניה של הסימניות הנכתבות עם הנייר: גודל הסימניות ואורך השורות צריכים להתאים היטב עם המרחב הנתון של הנייר. יתרה מכן, צריכה להיות הרמוניה בין הדיו, המכחול והנייר: סוג מסויים של נייר דורש סוג מסויים של דיו ומכחול, וכן הלאה. האיכות של הדיו תיקבע את מישקל של המכחול, כמו של גודל הסימניות. כל אלו הם מיקרים של הרמוניה ויזואלית המשותפת גם לכל אומנויות הציור, ואמן-כתב חייב לציית להם. קו קליגרפי, הניראה כחומר של אמנות ויזואלית, הוא בעל תכונות, כמו כיוון, אורך, עובי וכהות. הכיוונים של הקו, כלפי מעלה או מטה, ישר או מעוגל, אופקי, מאוזן או מלוכסן, הם בהחלט גורמים חשובים. יושו במיוחד שם דגש לחשיבות של קו ישר: "בכללותה של אמנות הכתיבה, כמו בשאר האמנויות, היא דוחה צורות עקומות ומפותלות. יש לנסות לכתוב קו ישר, בין אם אתה תלמיד מתחיל או מתקדם". אורך הקו, הכרוך בגורמים של זמן, יכול להיות בהחלט מרשים: קו ארוך יכול לרמוז על איטיות, פנאי, נוחיות וחופשיות, בעוד שקו קצר או נקודה יכולים להציע פתאומיות, אינסטנסיביות, חיפזון וחוסר המשכיות. בקביעת אורך הקו, אמן כתיבה חייב לשקול את היחס שלו עם שאר הקווים, זאת מן הסיבה הפשוטה, שאורך הקו הוא תמיד יחסי. עובי הקו, כפי שניצפה כקו אמנותי, מציג תחושה של איכות ודחיסות: קו עבה יבטא שפע ורוך, בעוד שקו דק ירמוז אי-גמישות, אי-חדירות ונחישות. יושו חושב שעובי הקו מעיד בין השאר על מזגו הטיבעי של אמן-הכתיבה. "ישנם הכותבים בקווים עבים, ואחרים בקווים דקים," אומר יושו. "דבר זה יכול להיות מושווה לעובדה שישנם אנשים שמנים ואחרים שהם רזים יותר. זה דבר שנולדים אליו, ואי אפשר לומר מה טוב יותר." כהות, או דחיסות הדיו, זה גם גורם שלא נמצא בקו גיאומטרי. קו בצבע שחור עשיר, שבא מדיו מרוכז השופע מן המכחול, מציע שפע אנרגיה, התרגעות נינוחה ורצון חופשי מדאגה, בעוד שקו מחוספס יבש בשחור בהיר, ייגרם בגלל מחסור בדיו, שיכול להתפרש כצימצום, בדידות וריקות. בנוסף, דחיסות לא שווה של דיו יכולה לבטא חשיבה מעמיקה ומידה של פרופורציה בקליגרפיה, בעוד ששאחרים יראו ביטוי לתחושת מהירות, חוסר רישמיות וקלילות. בשל סיבה זו ישנם רבים, כמו יושו, שמייעצים להשתמש בדיו מרוכז עבור כתב מרובע ולכתב חצי מעוגל, ובדיו מדולל עבור הכתב המעוגל. קו קליגרפי, בנוסף לכל מכיל תכונות של אמנות זמן, כמו מהירות, קצב ותנופה. מהירות הקו היא במקור מהירות המכחול, איתו כתב האמן. קו הניכתב במהירות יציג למעשה את מהירותו רק לאחר שהכתיבה הסתיימה; בעבודת כתיבת-אמן לקו כזה יש רושם של מיידיות, נחישות, ישירות ופשטות. קו הנכתב באיטיות יכול להתפרש כשלווה, מדיטטיביות, כניעות וספקנות. אמן-כתיבה חייב להניח במהלך עבודתו כל קו, מהיר או איטי, בדעת שקולה ומדודה; אחרת הוא יסיים עם קו חפוז במקום קו מהיר, או קו סתמי במקום קו שלוו. הקצב של קו בכתיבת-אמן נוצר על ידי חישוב של מהירויות משתנות. כיוון שהסדר בו הקווים הוא קבוע במסורת, בוחן מיומן יכול לעקוב אחר קווי הקליגרפיה בכל מגוון מהירויותיהם, ובכך לשחזר ברוחו את הקצב איתו נעשתה הכתיבה המקורית. כך הקליגרפיה נהיית מוסיקה של קווים. זו הסיבה למה האמן יושו מייעץ לתלמידיו להשגיח ולהקשיב לקצב של המכחול. תנופה, גורם נוסף של אמנות הזמן שיושו מוצא בכתיבת-אמן, נחשבת ככלל השולט בשינויים של הקצב. כאשר משיכת מכחול עבה, כבדה נעה במהירות גדולה, משיכת המכחול הבאה שתיכתב תהיה מאד מושפעת מן התנופה הרבה שלה; אם אמן-הכתיבה נכשל להראות את ההשפעה במשיכת המכחול הבאה, ההרמוניה של הקצב העובר בכל העבודה תישבר. קצב צריך להיווצר יותר על סמך תנופה מאשר רצונו האישי של האמן. "קצב הנוצר על ידי תנופה הוא טוב", אומר יושו, "וממה שיש להימנע הוא קצב הנובע מן האופי או הסגנון של האמן. קווי כתיבת-אמן צריכים לבטא מספר תחושות פשוטות או מורכבות, על ידי שילוב של תכונות אלה של אמנות זמן וחלל. משיכת מכחול יכולה להיות בעלת עוצמה; לדוגמא קו עבה ישר, הניכתב באיטיות עם שפע דיו, יהיה מאד חזק. תנועות בעוצמה של המכחול אינן בהכרח ערובה לקו חזק. חוזקו של קו נובע משילוב ידוע של איכויות אמנותיות, ולא מעצם הכוח הפיסי איתו ניכתב הקו. אחד שלא יבין את העובדה הזאת ייצור קווים גסים במקום חזקים. באופן דומה, קו עדין, שנוצר משילוב של גורמים אסתטיים, ראוי לכל שבח, אך כתיבה סתמית של קו דומה תפיק תוצאה של קו חלש. כאן מייעץ יושו לתלמיד המתקדם: "כתוב בעוצמה, תוך שמירה על עדינות במשיכות המכחול." איכות נוספת של קו קליגרפי היא המשקל. ישנם קווים שמשקלם רב, ישנם קווים שמשקלם קל, וכולם תלויים בדרך בה אמן-הכתיבה משלב את הגורמים של אורך, עובי, מהירות, קצב ותנופה. תנועה איטית של המכחול לא בהכרח מפיקה קו עם משקל גדול, תנועה מהירה יכולה להביא לקו נבוב, המעיד על קלות דעת, מאשר קו קל. קו יכול להיות עם מרקם או דמוי עצם, שזה שונה מקו עבה או דק. יושו מסביר את ההבדלים בהשאלות מן העצים: "עלי אורן וסירפדים סיניים, כמה שיהיו עבים - הם חסרי מרקם, לעומתם עלי ארז וערבה הם בעלי מרקם, למרות צנימותם. בקליגרפיה ובציור, יצירותיהם של אמנים דגולים, כמו הנסיך שו-אן ושל ססשו הם דמויי עצם, בעוד של שוקאדו וקאנו טאנ-יו הם בעלי מרקם. אין אחד שיכול לומר מה עדיף בין השניים". ישנם מספר איכויות קליגרפיות המצויינות על ידי יושו, כמו נכונות פנימית, רגישות של הלב, כוח, שפע, וירטואוזיות וכנות. כל האכויות האלו משפיעות ומוסיפות על תכונות אמנות חלל וזמן של הקליגרפיה. אמן-כתב, אם כך, נידרש להראות את מיומנותו ורגישותו בכל תנועה ותנועה של מכחולו. הנגיעה של המכחול אסור שתהיה גסה או חלושה, אלא איתנה ועדינה. יושו משווה זאת למיומנות הגילוח של ספר מומחה. "זה דומה לספר מומחה המגלח פניו של אדם עם תער," אומר יושו. "אין ללחוץ את הנייר במכחול, או להותיר את המכחול תלוש, הנסחף במנותק מן הנייר - יש להימצא כל הזמן באמצע . צריכה להיות הרמוניה בין המכחול, הדיו והנייר." האמן חייב להיות בשליטה מלאה בכליו. ביטוי ספונטאני של רגשות, אם כך, היא מומלצת עבור כל אמן-כתיבה מתקדם. חוקים קבועים, למרות הכל, הם בסיס התומך בהפקת הביטוי העצמי אל הנייר. אדם שיכול לבטא רגשותיו בטבעיות יכול ליצור עבודת קליגרפיה טובה, אפילו אם אינו יודע את החוקים הטכניים. זוהי הסיבה שילד, שלא למד חוקים וכללים, לעיתים מוציא מתחת מכל=חולו עבודה ראוייה. "ילדים הם פשוטים וישירים בדרך חשיבתם והולכים אחר טיבעם המולד באימוני כתיבת היד," אומר יושו, "לכן, הם לעיתים רחוקות יוצרים עבודה גרועה." מורה לכתיבת-אמן צריך לפתח את הכישרון בתלמידיו, מאשר לכפות אימון או שיטה שיגרתית בלי הבחנה. לתת מאה עותקים של דוגמאות לקליגרפיה למאה תלמידים יוביל להרס הכישרון האישי של התלמידים. אימון שכזה יכול להיות מושווה לרופא, ההנותן לכל החולים, בעלי מחלות שונות, את אותה תרופה, המכילה שילוב של מספר תרופות המיועדות למחלות שונות. יושו חוזר ושונה כנגד מורים עכשוויים לקליגרפיה בשל הדגשתם על חוקים מסורתיים על חשבון הכישרון האישי. מורים אלה, יושו חושב, שכחו את האמת הפשוטה: אמנות-כתב מביעה את הלב. "כתיבת יד משקפת בכנות את אישיות הכותב," הוא עונה בפתגם המפורסם בעבודותיו. "אדם מהיר מחשבה מניע מכחול במהירות. אדם המתחזה לאמן-כתיבה אופנתי כותב עבודה עלובה כי מכחולו נוקשה. גנדרן כותב סימניות הניראות לכאורה אמנותיות. דקדקן כותב בדרך קפדנית ושמרנית". לכן, הוא מציע תשובה: באופן טיבעי כתיבת היד תשקף את אישיותו של הכותב, ההולך בדרך הלב שלו." באופן זה כתיבת-אמן באה להראות את הטבע המלומד שיש באדם. רק האנשים שליבם טהור יכולים להפיק עבודת כתיבה דגולה. "אנשים מימי קדם היו קודם כל ישרי לב וצנועים." אומר יושו. "הם מעולם לא התפארו בכישוריהם בכתיבת-אמן, או בכל כישור אחר שהיה להם. כשהם התפללו , הם עשו זאת בלב אמיתי; לכן, בהרבה מיקרים הם קיבלו כוחות נישגבים. אנשים בזמננו הם אינם כנים בליבם, עצלנים מלהשיג את האידיאלים האמנותיים, ולעיתים קרובות הם רברבנים". שיטות לימוד של כתיבת-אמן הם באופן בילעדי רוחניים ומוסריים. אמנות הכתיבה הופכת להיות "דרך", כלומר דרך לשלמות אתית ונזירית. יושו מלמד את התלמידים המתקדמים בסופו של דבר שעליהם ללמוד את "הדרך של כתיבת-אמן". בסיכומו של דבר, אפשר לומר כי עשרים ההנחיות של יושו ללימוד אמנות-הכתב, מסתכמות בפרק המתמצת את הטבע המורכב של אמנות זו. אמנות-כתב היא בראש ובראשונה היא אמנות ייצוגית, בה האמן מדמה לא עצם מן הטבע אלא דימוי אבסטרקטי ידוע מראש על ידי המסורת. כך האומן חייב לציית לחקים מסורתיים, תוך ביטוי בוטח של הנפש הדמויות אותם הוא מדמה. נפש הדמויות, לפי ההנחה, הן באופן אוטומטי מושלמות בצורתן, בדיוק כמו שכל גבר או אישה שואפים אחר דמויות אנושיות מושלמות. כך אמנות-הכתב הופכת להיות אמנות-תמונה, בה האמן שואף לרשום צורות אידיאליות ביופי ובהרמוניה שלהן. לכן אמן-כתב חייב ללמוד את צורתן של כל הסימניות בתשומת לב וליצור תמונה יפה מכל אחת, עליו לשקול את היחס בין כל סימנית לשכנותיה, ליחס בין סימנית לבין הנייר, או ליחס בין המכחול, הדיו והנייר, כך שהשילוב של כל היחסים ייתן הבעה של ציור בעל קומפוזיציה הרמונית. ציור קליגרפי, על פניו, שונה מציור רגיל, בכך שהוא עשוי מקומפוזיציה של קווים מקצביים, שכן קליגרפיה היא גם אמנות זמן, בה האמן מלחין מוסיקה עם קווים. כך תלמיד לאמנות-כתב חייב לשים לב רב למהירות, קצב והתנופה של המכחול שלו. השילוב של הגורמים של אומנויות זמן וחלל מבטיחות אמנות-כתב עם איכויות אסטתיות יחודיות, כמו משקל, עובי, עוצמה, עדינות ושלווה. עבודה כזו מגדילה כל חדר בו אמן-הכתב יכול לחשוף את רגשותיו כתצוגה ויזואלית. למעשה, כל עבודה של אמנות-כתב, או פיסה של כתב-יד כלשהי, משקפת את אישיות היוצר שלה. על מנת להיות אמן-כתב מושלם, התלמיד חייב בראש ובראשונה להיות אדם מוסרי ושלם. 30.07.2005 |