מבוא לקליגרפיה של המזרח הרחוק
מאת: גיא רוזנר, 2006
להדפסת המאמר, נא להקיש פה :

הקליגרפיה (כתיבה תמה, מיוונית: calos=יפה, graphos=כתיבה) של סין ויפן היא אמנות עתיקה וייחודית בתרבויות של מזרח אסיה. קליגרפיה זו היא כתיבה מסורתית של הכתב הסיני והיפני במכחול טבול בדיו שחורה.
הכתב הסיני התפתח ממכתב ציורים הלקוחים מן הטבע, מלפי כ-5,000 שנה - הכתב עבר גלגולים רבים מן האלף השלישי לפנה"ס, עד שהתקבע בתחילת הספירה לכתב סימניות מופשט ואחיד, שהשתמר בצורתו עד ימינו. הכתב הסיני הוא בעל אלפי סימניות, שלכל אחת מהן יש משמעות של מילה. מסין הגיע כתב הסימניות ליפן במאה הרביעית לספירה ואומץ ככתב של השפה היפנית (קאנג'י, kan=שושלת האן, ji=כתב), והיה בסיס להתפתחות של כתב ההברות היפני (היראגאנה/קאטאקאנה - hiragana/katakana) שפותח ביפן מן המאה השמינית לספירה. במאה העשרים עברו הקאנג'י והכתב הסיני הפשטה, על מנת להקל שימוש לכלל האוכלוסיה, כך שבימינו ישנם בסין שני סוגי כתב סימניות : הקלאסי (classic - שנשאר כפי שהיה לפני סין המודרנית), והמופשט (simplified) שהולך ורווח בסינית היום-יומית.

בסין, עם המצאת הנייר והשימוש במכחול ובדיו שחורה במאה הראשונה לפנה"ס, התקבעו גם כללי הקליגרפיה הסינית, כפי שאנו מכירים אותה עד ימינו. בימי הקיסרות הסינית, הקליגרפיה (‏SHU‏), הציור (‏HUA‏), מוסיקה (‏QIN‏ – כלי פריטה) ואסטרטגיה (‏QI‏ – לוח משחק אסטרטגי) היו מארבעת הכישורים הבסיסיים ומן המומחיויות של המשכיל הסיני.

מבין האמנויות נחשבה הקליגרפיה כצורה האצילית ביותר בתרבויות סין ויפן, כדרך החושפת ביותר את אישיותו של האדם. הקליגרפיה היתה הקריטריון הראשי לבחירת הפקידים והבכירים לחצר הקיסרית של סין, וחובה ראשית בהשכלתם של כל אצילי יפן הפיאודלית.‏ שלא כמו שאר האמנויות הויזואליות, משיכות המכחול בקליגרפיה הן ידועות וקבועות מראש, ואסורות לתיקון או בחזרה על קווי הסימניות – דבר שתובע תכנון זהיר וביצוע בוטח, כמו התכונות הנדרשות מכל אדם הנושא באחריות בבירוקרטיה ובחצר הקיסרית. השילוב בין המבנה הקבוע של הסימניות הסיניות לבין יכולת הביטוי האישי, מובילות גם ליצירתיות, כנות, דמיון ולביטוי הומאני שהוערכו במזרח, אז כמו היום, כתכונות הנעלות של אמן הקליגרפיה.

בקליגרפיה, השליטה במכחול, בכמויות הדיו ובאיכויות הנייר – מאפשרות לאמן אין סוף סגנונות ודרכים לכתיבת הסימניות. כבר במאה הראשונה לספירה הוכרו שלושת סגנונות הכתב העיקריים לכתיבת הסימניות הסיניות: כתב מרובע – בו קווי הסימנית נכתבים במלואם זה אחר זה, כתב חצי-חופשי – בו קווי הסימנית מתמזגים זה עם זה, ו כתב-חופשי - בו קווי הסימניות זורמים כמעט באבסטרקטיות מלאה. ישנם עוד סגנונות, כמו כתב חותמות, המדמה את הכתב הסיני הקדום שנחרט ע"ג שריונות צב או גולף באבן, בטרם היות הנייר והמכחול.‏

בניגוד לקליגרפיה מערבית – כתמי דיו מפוזרים, משיכות מכחול אבסטרקטיות וקווים יבשים שאין בהם מספיק דיו – במזרח, הם נחשבים כדרך ביטוי ספונטאנית לגיטימית. במערב, הקליגרפיה דורשת אחידות בסגנון ובגודל האותיות, בעוד שבמזרח היא חופשית יותר, הנכתבת גם אופקית וגם אנכית, ומשלבת בכל סימנית גם משמעות מילולית וגם צורנות ויזואלית. הקליגרפיה הסינית היא אמנות-תמונה של ציור קווים בקומפוזיציה הרמונית המשקפת אישיות ורגשות האומן.

קליגרפיה של הכתב הסיני תובעת כנות, חשיפה ומשמעת עצמית בכתיבה. התרגול היום-יומי של הכתיבה אינו קל, כי לעולם אין אפשרות להעתיק או לחזור על אותה עבודה, ולתוצאות טובות בקליגרפיה יש להגיע דרך שילוב של שלמות הגוף (עם היד והמכחול) עם תודעת הנפש. תרגול זה נקרא "דרך הכתב" (‏SHU-FA‏ בסין או ‏SHODO‏ ביפן).‏ עם זאת, הקליגרפיה מאפשרת דרך הירגעות ושחרור תוך ריכוז גוף-נפש, ולכן היא מקובלת כדרך מדיטציה במנזרי סין ויפן, ועד היום ניתן לתרגל מדיטציה בה לוקחים את המכחול ובאבחת ההארה כותבים סימנית או מסר כלשהו על גבי הנייר הלבן. קליגרפים דגולים של סין ויפן, שרבים מהם היו נזירים וכוהנים - הותירו אחריהם עבודות במהלך אלפי השנים, ועד ימינו נהנים לראותן. גם מערביים, שאינם מבינים את המסר הכתוב, מתפעלים מן האיכויות האסטטיות הויזואליות שלהן. ואן-גוך, מאטיס ופיקאסו הצהירו על השפעת הקליגרפיה הסינית בעבודות שלהם.‏

מסורת "דרך הכתב" ממשיכה בימינו ביתר חיוניות ובחדשנות מודרנית עכשוויות במזרח הרחוק, ונעשתה פופולארית גם בעולם המערבי כדרך הוליסטית-מדיטטיבית לשיפור הקואורדינציות גוף ונפש וגם כדרך יצירתית לאמנות ויזואלית ייחודית. בארץ יש מספר סדנאות לימוד לקליגרפיה סינית, בת"א, ירושלים ובאזור הצפון.

4.03.2006